בעבר פרסמתי כאן מאמר על הסללה – מילת גנאי שבגללה חיסלו את החינוך המקצועי בישראל והפנו את כל הזרקורים לכיוון המסלול העיוני לבגרות. הטענה הייתה שאי אפשר לקבוע לתלמידים בכיתה ח' שהם לא יהיה אקדמאים אלא מוסכניקים או תופרות ולכן היום מכוונים את כולם לבגרות עיונית. לחלק גדול מהתלמידים זה נתן אופק מצוין ולחלק לא. הבעיה אצלנו היא שכשרוצים לעשות שינוי מוחקים את כל מה שהיה וממציאים משהו חדש במקום לקחת דברים חדשים וטובים ולשלב אותם בישן, הטוב ונמוכר. הרבה פעמים זו פוליטיקה וכך הרבה תלמידים לא מוצאים את עצמם בחינוך השבלוני הזה ולאט לאט נושרים מהמערכת.
הייתי רוצה לספר לכם על נער כזה שפגשתי בתיכון קולינארי תדמור לפני מספר ימים. קוראים לו ניסים והוא גר ביישוב בשרון. בכיתה ח' הוא סיים את לימודיו בבית ספר דתי ביישוב סמוך למקום מגוריו. מכיוון שלא היה באזור תיכון דתי הוא החליט ללמוד בתיכון חילוני ליד הבית. המעבר והפערים החברתיים, תרבותיים וכו' לא עשו לא טוב והוא נשאב למעין מערבולת שהתחילה בהיעדרויות משיעורים, שליליים בתעודה, חוסר יכולת להשתלב בלימודים שוב אחרי כל כך הרבה היעדרויות וכך הוא נקרא לשיחה עם היועצת והמנהלת, שיחת צ'אנס אחרון ובירור לגבי עתידו בבית הספר ובכלל.
תוך כדי השיחה ניסים סיפר להם שהחלום שלו הוא להיות שף, זה מה שהוא אוהב לעשות – לבשל, לאפות ולהיות במטבח. היועצת נזכרה שפעם הייתה בהשתלמות בתדמור ויש שם גם תיכון. שביב המידע הזה שבו נזכרה היועצת, הוא נקודת המפנה בחייו של ניסים.
מכאן הכל מתחיל רק להשתפר. אחרי ראיון בתיכון תדמור, הוא מתחיל ללמוד טבחות. הוא חי את התחום, אוהב כל בוקר לקום אפילו שהשעה היא חמש וחצי בבוקר מכיוון שהוא צריך לנסוע להרצליה. בסוף י"ב הוא מקבל תעודת הצטיינות מהנוער העובד והלומד ובמקביל פותח תיק במס הכנסה ועסק לעיצוב עוגות. הוא ממשיך ללימודי המשך – י"ג ובקרוב הוא מסיים סוג 2 בטבחות ומכאן השמיים הם הגבול.
חשוב להבין שכל זה היה יכול להיות אחרת – נשירה ממערכת החינוך, איבוד של מסגרת חברתית טובה והתחברות לחבר'ה שלא מוצאים את עצמם ולא צריך לספר לכם על הכרוניקה הזו.
http://img.im/i/p1dhc9
הבחירה שהוא עשה למרות הקשיים כבר בגיל 15 מרשימה. לעזוב סביבת מגורים ידועה, לנסוע כל בוקר בשעה כל כך מוקדמת וללכת נגד מה שכל הזמן מכוונים אותך אליו – לילד בגיל 15, זה לא טריוויאלי, לא כל אחד עושה את זה. אני, כמורה, מכיר כל כך הרבה תלמידים שיודעים שהם למטה, לא עושים עם זה כלום ונותנים לחיים לגרור אותם לכיוון שבו העתיד אינו בהיר.
אני כותב את הכתבה/מאמר הזה כדי לספר שדברים יכולים להיות אחרת. זו אינה כתבת יחצנות לתדמור (למרות שאני עוזר להם בשיווק וזו מצווה) מצווה, מכיוון שזה נותן קצה חוט או יותר נכון חבל הצלה ללא מעט נערים ונערות שזקוקים לזה. זו מצווה מכיוון שלחינוך המקצועי יש כל הרבה אוייבים – נערי האוצר שרואים בזה חינוך יקר, נדלניסטים שרוצים לקנות נדל"ן משובח כמו תיכון תדמור ויש עוד דוגמאות.
הייתי שמח אם תפיצו את הבשורה, שאפשר גם אחרת. כל חינוך שבו יש מקום לביטוי, לנפש, לחוויה חיובית ולעתיד בהיר – מבורך. אם אתם מכירים נערים ונערות שבגיל המעבר לתיכון לא מוצאים את עצמם ואוהבים בישול, אתם יכולים להעלות בפניהם את העניין, זה הקישור ליצירת הקשר - תיכון תדמור
אני באופן אישי, מלבד היותי מורה, בחרתי לעבוד בנוסף להוראה במשהו שאני מאוד מאמין בו ואני רואה בו שליחות, חיבור תלמידים למסגרות שיהיו טובות להם. וזה הסיפור של מסגרות המיזם שאותו תראו אם תלחצו על הקישור שהעלתי.
מלבד זאת אני רוצה לפרגן לניסים - באמת שאפו, לפתוח עסק בגיל 17 בצורה מסודרת - מדהים. אז אם אתם גרים בשרון ומחפשים עוגה מעוצבת אז זה קישור לעמוד הפייבוק שלו - עיצוב מתוק
אורי מלמד
